בסוף כולם נמותו

הספר מתרחש בלילה אחד בעתיד הלא-רחוק בעוד כנראה שתים-עשרה שנה, באסדת-אשפה על שפך נהר ההדסון, בין ניו-ג‘רזי לניו-יורק, שעליה עובדים חמישה גברים ישראלים, פליטים מישראל שחרבה. החמישה הם: מושקו - בן קרוב ל-80, הקשיש בחבורה המוזרה שנתאספה בכורח הנסיבות, שנתקע בטיול בארה‘ב מבלי יכולת לחזור, והותיר מאחור, בישראל, את אשתו, בתו ושלושת נכדיו, שקרוב לוודאי אינם כבר בין החיים; יוז‘י - מספר הסיפור, שלא מספר דבר על עצמו, אבל לקראת בסוף הספר נשבר וחושף פתאום - רק בפני הקוראים, אך לא בפני חבריו - את סיפור חייו ; מייק - וותיק הפליטים, איש המוסד ל שעבר, מפקד האסדה, שבעצם עובדת, היא ועובדיה, בשירות המאפיה המקומית, הנושא עמו סיפור חיים קשה מנשוא; איזמירלי, שברח מישראל ברגע האחרון, ביום בו הוטלו עליה פצצות האטום, והותיר שם מאחוריו את שני ילדיו הקטנים; ושלומי - בן 20, הצעיר בחבורה, קרוע הגוף והנפש, שהוברח ברגע אחרון על ידי אמו מישראל הנחרבת באוניה ספרדית, בה היה נתון במשך שלוש וחצי שנים בשביים של שני מלחים, שהתעללו בו נוראות, עד שהצליח לברוח מהם והגיע, ולאט לאט מתברר כיצד, אל אסדת הזבל הזו. זהו ספר אפל וקודר, לעיתים כדי ייאוש, קורע ובה בעת מכמיר לב, כואב עד מוות אבל גם מצחיק, לופת בגרון וחונק, לא מותיר מקום לבריחה מן המציאות המרה והנוראה של החורבן - החורבן הלאומי, של הבית, של ישראל, והחורבן האישי, חורבן החיים, המשפחה, הבית, של גיבוריו.